ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה מ״ט

1 שאם נטע והבריך והרכיב — מותר, משמע שהוא סבור שכיון שיש שני גורמים בדבר ורק אחד מהם אסור, התוצאה אינה אסורה!

2 וכי תימא ואם תאמר, שני ליה שונה לו לר' יוסי בין שאר איסורין לעבודה זרה, שבעבודה זרה דווקא הוא סבור שזה וזה גורם אסור, על כך יש לשאול: ומי שני ליה והאם אכן שונה לו? והתניא והרי שנויה ברייתא: שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה, תני חדא שנויה ברייתא אחת: שדה שנזדבלה — תזרע כדרכה, פרה — תשחט ותיאכל. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: שדה — תבור שישאירנה בורה, בלי לזורעה, ופרה — תרזה, עד שיכלה מהם מה שהשביחו מעבודה עבודה זרה.

3 מאי לאו הא האם לא זו הברייתא שמתירה — כשיטת ר' יוסי האומר שזה וזה גורם מותר, והא רבנן וזו כדעת חכמים שאוסרים? ודוחים: לא, הא זו שיטת ר' אליעזר, והא רבנן וזו שיטת חכמים החולקים בענין זה וזה גורם, ודעת המתיר בעבודה זרה לא שיטת ר' יוסי היא.

4 ושואלים: הי איזה ר' אליעזר ורבנן וחכמים? היכן נתפרש שהם חולקים בכך? אילימא אם תאמר שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן וחכמים בענין של

5 שאור, דתנן ששנינו במשנה: שאור של חולין ושאור של תרומה שאסורה לזר, שאינו כהן שנפלו לתוך העיסה של חולין, ואין לא בזה בלבד כדי לחמץ לגרום לעיסה להחמיץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו יחד וחימצו —

6 ר' אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא, ואם האחרון היה תרומה — הכל אסור לזר, ואם האחרון שנפל היה חולין — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף, אינו אסור עד שיהא בו עצמו כדי לחמץ את העיסה;

7 ועל כך אמר אביי: לא שנו לדעת ר' אליעזר שאם האחרון היה חולין מותרת העיסה, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שהאיסור גופו אינו נמצא עוד שם, אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור, למרות שיש גם גורם היתר. ומשמע מכאן שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם — אסור, וחכמים חולקים עליו.

8 ודוחים: וממאי דטעמא ומנין אתה יודע שהטעם של ר' אליעזר הוא כדברי אביי? דלמא טעמא שמא הטעם של ר' אליעזר משום שאחר אחרון אני בא, אי גמיר באיסורא אם הוא נגמר באיסור אסורה העיסה, ואי גמיר בהיתירא ואם הוא נגמר בהיתר מותרין בה הכל, בין סלקיה שסילק אותו את האיסור תחילה ובין לא סלקיה סילק אותו, ואין זה איפוא קשור לענין זה וזה גורם!

9 אלא יש לומר שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן וחכמים של עצים,

10 דתנן ששנינו במשנה להלן: נטל הימנה מן האשירה עצים — אסורה אסורים בהנאה. הסיק בה את התנור בעצים אלה, אם היה זה תנור חדש — יותץ יישבר, שנמצא שנגמרה מלאכתו על ידי עצי האשירה. אם היה זה תנור ישן — יוצן יצננו אותו, ולא ישתמש בחום הבא מעצים אלה. אם אפה בו את הפת — הפת הזו אסורה בהנאה.

11 נתערבה פת זו באחרים — כולן אסורות בהנאה. ר' אליעזר אומר: ישתמש בכל הככרות, אבל יוליך הנאה כנגד מה שנהנה מן האיסור לים המלח. אמרו לו חכמים: אין פדיון לעבודה זרה. הרי שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם אסור, שהרי הפת יש בה גורם אחד בלבד של איסור עצי ההסקה והשאר הם היתר, ובכל זאת היא אסורה בהנאה.

12 ודוחים: לשיטתך, רבנן דפליגי עליה חכמים שחולקים עליו על ר' אליעזר בענין שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, מאן נינהו מי הם?

13 אילימא רבנן אם תאמר שהם חכמים שחולקים עליו בענין עצים, הלוא אחמורי מחמרי מחמירים הם יותר ממנו, ובודאי הם סבורים שזה וזה גורם אסור!

14 אלא תאמר שהם רבנן חכמים שנחלקו עליו בשאור, אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי אמור ששמעת אותם את החכמים שמקילים בשאור, בעבודה זרה מי מקילי האם הם מקילים?

15 אלא לעולם נחזור להסבר הראשון: הא זו הברייתא המתירה לזרוע בשדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה — שיטת ר' יוסי היא, הסבור שזה וזה גורם — מותר, והא וזו שיטת רבנן חכמים האוסרים.

16 ומה שהיה קשה לנו במשנתנו, מדוע אסר ר' יוסי לזרוע ירקות תחת אשירה, יש לומר כי ר' יוסי לדבריהם דרבנן של חכמים אמר להו להם: לדידי לי עצמי, לשיטתי זה וזה גורם — מותר, ובכל מקרה מותר לזרוע תחת אשירה, אבל גם

17 לדידכו דאמריתו לשיטתכם, שאתם אומרים זה וזה גורם אסור, אודו הודו לי מיהת על כל פנים שאף ירקות יהיו אסורים בימות הגשמים בגלל הנביה!

18 ושואלים: ורבנן וחכמים, מה טעמם שמתירים? ומשיבים: כדאמר כמו שאמר רב מרי בריה בנו של רב כהנא לענין דרך הפשטת עור הבכור, שיש לקזז את הרווח וההפסד שבדבר. כך לענייננו, מה שהירקות נהנים מן הזבל מפסידים הם בגלל הצל, ונמצא שבסך הכל אין לו הנאה מעץ האשירה.

19 ומסכמים: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי בענין זה. מסופר, ההוא גינתא דאיזדבל בזבלא גינה אחת שהזדבלה בזבל של עבודה זרה, שלח רב עמרם קמיה לפני רב יוסף לשאול מה לעשות. אמר ליה לו, הכי כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי.

20 א משנה נטל ממנה מן האשירה עצים — אסורין העצים בהנאה. הסיק בהן בעצים אלה את התנור, אם היה זה תנור חדש שמתחזק ומתחסם מחמת ההסקה הראשונה — יותץ יישבר התנור, שהרי נוצר על ידי איסור עבודה זרה, ואם היה זה תנור ישן שהוסק קודם לכן — יוצן יצונן, ולא ישתמש בחום שגרמו עצים אלה. אפה בו את הפת — פת זו אסורה בהנאה.

21 נתערבה הפת באחרות — כולן אסורות בהנאה, ר' אליעזר אומר: יוליך דמי הנאה שקיבל מהאיסור לים המלח, כלומר יאבדם, וכך יוכל להנות מן הפת אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה, אלא צריך לבער הכל.

22 נטל הימנה מן האשירה כרכור מכשיר לאריגה — הרי הכרכור הזה אסור בהנאה. אם ארג בו בכרכור זה את הבגד — אסור הבגד בהנאה. נתערב בגד זה של איסור באחרים ואחרים באחרים — כולן אסורין בהנאה, ר' אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.

23 ב גמרא ומעירים: וצריכא וצריך להשמיע לנו במשנה את המחלוקת הן במקרה של הפת והן במקרה של הבגד, דאי אשמעינן קמייתא שאם היה משמיע לנו רק את ההלכה הראשונה היינו אומרים: דווקא בהא קאמר בזו אמר ר' אליעזר שיכול להוליך דמי הנאה וליהנות, משום דבעידנא דקא גמרה שבזמן שנגמרה פת, קלי לה איסורא נשרף כבר האיסור גופו, אבל כרכור דאיתיה לאיסורא בעיניה שהאיסור נמצא עדיין בעינו אימא מודי לרבנן אמור שמודה בכך לחכמים שהדבר אסור.

24 ולהיפך, ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו את המחלוקת רק בכרכור, היינו אומרים: דווקא בהא קאמרי רבנן בזה אמרו חכמים שאין פתרון לדבר, אבל פת שנשרף האיסור אימא מודו ליה אמור שמודים לו לר' אליעזר שיוליך דמי הנאה לים המלח, ולכן צריכא צריך שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

25 אמר רב חייא בריה בנו של רבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כר' אליעזר. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא, הכי כך אמר זעירי: הלכה כר' אליעזר.

26 אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו פתרון זה אלא בפת שנאפתה באיסור, אבל חבית של יין אסור — לא, אין לה היתר בדרך זו. ורב חסדא אמר: אפילו חבית מותרת.

27 מסופר, ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה אדם אחד שהתערבה לו חבית אחת של יין נסך בתוך חביות של יינו, אתא לקמיה בא לפני רב חסדא לשאול מה לעשות, אמר לו רב חסדא: שקול ארבע זוזי קח ארבעה זוזים, שהם דמי חבית יין, ושדי בנהרא וזרוק אותם בנהר, כדי שלא יהנה מדמי היין האסור המעורב בחביות, ונשתרי לך ויהיה מותר לך הכל.

28 ג משנה כיצד מבטלה את האשירה? אם קירסם כלומר, חתך ממנה קיסמים לצורכו, או זירד לקח ממנה זרדים לחים, או נטל ממנה מקל או שרביט, או אפילו עלה — הרי זה בטלה לפי שהוא מראה שאינו מתייחס אליה עוד כעבודה זרה. אם שיפה שייף אותה לצרכה כלומר, לצורך האילן לחזקו או ליפותו — אסורה, אם עשה זאת שלא לצרכה — מותרת.

29 ד גמרא ושואלים: אותן שפאין ששיפה מן העץ של האשירה לצורכה, מה תהא עליהן? מה דינם? פליגי בה נחלקו בכך רב הונא ור' חייא בר בנו של רב, חד אחד מהם אמר: אסורין, לפי שהם חלק מן האשירה, וחד ואחד מהם אמר: מותרין, שהרי חלקים אלה הוא משליך ומבטל.

30 ומעירים: תניא כמאן דאמר שנויה ברייתא כמי שאומר מותרין, דתניא ששנויה ברייתא: גוי ששיפה עבודה זרה לצרכו ועל ידי כך ביטלה — היא ושפאיה מותרין, אם עשה זאת לצרכה — היא עצמה אסורה ושפאיה מותרין. וישראל ששיפה עבודה זרה, בין לצרכה בין לצרכו — היא ושפאיה אסורין, שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה. ומביאים מחלוקת אמוראים בענין משנתנו.

31 איתמר נאמר: עבודה זרה שנשתברה מאליה, רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם שבה, ושמואל אמר: עבודה זרה אינה בטלה אלא כשהיא נשברת דרך גדילתה.

32 ותוהים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, דרך גדילתה מי מבטלא האם היא מתבטלת? אלא הכי קאמר כך הוא אומר, כך צריך להבין את דבריו: אין עבודה זרה צריכה לבטל אלא כשהיא נשברת דרך גדילתה, כגון שנושרים ממנה עלים, אבל זו שנשברה — אינה צריכה ביטול עוד.

33 ושואלים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבנושא זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, רב, סבור: עובדין הגוים אפילו לשברין, ומר סבר וחכם זה סבור: אין עובדין לשברין?

34 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל עובדין הם לשברין, והכא וכאן בשברי שברים קמיפלגי חלוקים הם, מר סבר חכם זה, רב, סבור: שברי שברים אף הם אסורין, ומר סבר וחכם זה, שמואל, סבור: שברי שברים מותרין.

35 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: דכולי עלמא לדעת הכל שברי שברים מותרין, והכא וכאן בעבודה זרה של חליות שעשוה חוליות המתחברות יחד ובאופן שהדיוט אדם שאינו מומחה שיכול להחזירה קמיפלגי חלוקים הם, ובכך נחלקו: מר סבר חכם זה, רב, סבור: כיון שהדיוט יכול להחזירה, גם אם התפרקה לא בטלה. ומר סבר וחכם זה סבור: אין עבודה זרה בטלה אלא דרך גדילתה, דהיינו אורחיה שזו דרכו, הא לאו זו לא גדילתה היא, זו אין דרכה להיות מפורקת, וכיון שנתפרקה אין צריכה לבטל.

37 א משנה ר' ישמעאל אומר: שלש אבנים שהיו זו בצד זו בצד עבודה זרה של מרקוליס, שיש שם גל אבנים שזורקים לכבודו, חלק מן העבודה זרה עצמה — הרי הן אסורות, אם היו שתים בלבד — מותרות. וחכמים אומרים: אותן שנראות עמו, שנראה שנפלו ממנו — אסורות, ושאין נראות עמו — מותרות.

38 ב גמרא ושואלים: בשלמא רבנן קסברי נניח חכמים אפשר לומר שסבורים הם שעובדין לשברים של עבודה זרה, ומשום כך, אם נראות עמו, דאיכא למימר מיניה נפל שיש מקום לומר שממנו נפלו האבנים — הרי הן נחשבות כשברים של גל של מרקוליס ואסורות, שאין נראות עמו — מותרות, משום שנראה שלא ממנו נפלו.

39 אלא ר' ישמעאל מאי קסבר מה הוא סבור? אי אם סבור הוא שעובדין לשברין, אפילו תרתי נמי ליתסר שתים גם כן יהיה אסור, אי אם אין עובדין לשברים, אפילו תלת נמי שלוש גם כן לא ייאסרו!

40 אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: בידוע שנשרו ממנו אותן האבנים — דברי הכל אסורות בכל מקרה. ואפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר: אין עובדין לשברים — הני מילי דברים אלה אמורים בעבודה זרה דלאו היינו אורחיה שאין זו דרכה לעובדה בשברים, אבל הכא כאן דמעיקרא תבורי מיתברי שמתחילה שבורים הם שזורקים לגל אבנים בודדות ולא מחוברות — היינו אורחיה זו דרכו, ולכן אינם יוצאות מגדר עבודה זרה. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בסתמא באבנים סתם, שלא ברור מהיכן הגיעו.